"חב לאחריני" זעקו המודעות מעל גבי כל העיתונים החרדיים שמילאו את כיסיהם במצלצלים. בתמורה לכך, הם מסרו את אחיהם החרדים לידי החילונים לעשות בהם שפטים כרצונם. אלו האחרונים אכן ניצלו את ההזדמנות, ורבים רבים מעולי מירון, אלו שהצליחו להגיע לשם, טעמו את נחת זרועם של השוטרים החילונים.
עשרות אלפים רבים אחרים, נתקעו בחניונים, כאשר בהר מירון, שכל שנה בשעות האלו הומה אדם ונמצאים בו כמאתיים אלף איש, לא היו יותר מ5000 איש לפי הערכות המשטרה, אך בכל זאת תקעו את האוטובוסים בחניונים ולא נתנו להם להתקדם להר.
רוכשי הכרטיסים התמימים, שהאמינו בתום ליבם שאכן הכרטיס המיוחל יאפשר להם להגיע להילולא, נתקעו בדרכים כשבע שעות בממוצע, מתוכן זמן המתנה בשני חניוני וויסות, במשך כשלוש שעות. וזה במקרה הטוב. משעות הצהריים, החליטו המשטרה והפרוייקטור בצעד מרושע, וכנקמה על פריצת המחסומים והחזרת העטרה ליושנה, להעניש את רוכשי הכרטיסים ולהחזיר אותם לביתם.
באותו זמן, עשרות אלפים שלא האמינו לעיתונים המפלגתיים, הצליחו להגיע להר, ולשמוח בשמחה אוטנתית אמיתית עם רבי שמעון, כפי שלא היה בהר בשנתיים האחרונות.
הציבור החרדי מתחיל להבין את השקר שהנחילו לו המודיע, יתד והמבשר. המבשר, ניסה לפסוח על שתי הסעיפים. גם להרוויח את הכסף, וגם, בימים האחרונים, לזעוק על גניבת ההילולא. פרוש אפילו נסע להיפגש עם מתן כהנא כדי לסדר לקרלין מקום להדלקה.
מאידך, בבית שמש, התקיימה ההדלקה של רבי אלימלך בידרמן שליט"א, בהשתתפות למעלה מעשרים אלף איש, בסדר מופתי, ללא שוטר אחד.
