יאיר כרמי. ירושלים.
בעולם שמשתנה מול עינינו חדשות לבקרים. במקום שהחינוך, גם בחלק מהציבור החרדי, מושתת על סיסמאות ריקות ומתחלפות. הדבר היחיד שיכול לתת לנו את היציבות והבהירות שאנו כה כמהים לה. כפיפות מוחלטת לרצון ה'. זו ההבטחה והערובה לקיומינו והמשכיותינו כשומרי משמרת ה'.
אני יוצא מביתי בשעת בוקר. מסביבי המולת בוקר אופיינית. ילדים ותיקיהם, נחפזים להסעה שתוביל אותם לבית תלמודם, שכן עולה במדרגות ובידו שקית מכולת עם חלב ולחם. רק שכן אחד, תולה בי עיניים זועמות על כך שאין מסיכה לאפי. בביתו מתגודדים עשרת ילדיו, למרות שמוסדות הלימוד שלהם, נפתחו זה מכבר. להתעניינותי למה זה ישאיר את ילדיו בביתו? הוא עונה נחרצות, 'אנחנו מחמירים בפיקוח נפש'! 'הם (משרד הבריאות), לא יחליטו לנו מה מסוכן ומה לא'!
מתוך סקרנות גרידא, התעניינתי בעדינות, 'אז מי כן מחליט'? 'אממ'…. הייתה התבלבלות קלה בתגובתו, הוא כנראה לא ציפה לשאלה הזו, אבל הוא מיד התעשת. 'מה שהתורה אומרת', 'זה מה שקובע'. 'אוקיי', המהמתי, 'והתורה אומרת להשאיר ילדים בבית, כדי להחמיר בפיקוח נפש', 'האם הבנתי נכון', שאלתי. ראיתי שהוא משדר מצוקה, הוא כנראה לא תכנן את השיחה הזו מראש. המשכתי למרות זאת, אני מבין שהתייעצת עם מורה הוראה שפסק לך כך. 'אממ'… 'לא ממש התייעצתי, אבל מתוך הבירור שעשיתי, יצא לי שזו ההלכה'.
'אשמח לשמוע את הבירור', זה ממש מרתק, אתה יודע, הוספתי, גם לי יש ילדים, וחשוב לי לדעת אם מותר לי הלכתית לשלוח אותם למוסדות הלימוד שלהם'. בשלב הזה, החלו ניצני חוסר אמון, ניבטים על פניו. 'אתה יודע מה זה בכלל קורונה'?! 'כמה שזה מסוכן'?! 'אתה בכלל מודע למה שקורה בארצות הברית'?!
ניסיתי להיתמם ולהמשיך את הקו ההיסטרי ששכני החל בו. 'מה, באמת מתו בארצות הברית, אלפי ילדים, כתוצאה מקורונה'?! השכן, פירש את ההיתממות כזילזול ועבר להתקפה. 'תראה', הוא אמר, 'אני רואה שאתה מאלה שחיי אדם לא חשובים בעיניהם, ולכן אין מה לדבר איתך ולהסביר לך, אתה אבוד ושום דבר לא יעזור לך'… השתדלתי להתעלם מהטון הצורם והוספתי לשאול, אמור נא, אולי אתה חושש שהבן שלך ידביק מבוגרים וחולים'? 'בוודאי'! הוא ענה. 'ילדים הם מחולל ההדבקה הגדול ביותר'.
נו, העזתי להמשיך, 'אז שהם לא יפגשו עם מבוגרים וחולים', 'ישר מההסעה של החיידר', שיכנסו הבייתה וימשיכו ללמוד בבית, הצעתי. בשום פנים ואופן! הוא פסק, אמרתי לך, כבר עשיתי את הבירור וזה מה שהחלטתי! החלטתי להיות נעכס… אני רואה שאתה מסרב לשתף אותי בבירור שעשית, זה ממש נפקא מינה עבורי, אולי בכל זאת תשתף אותי.
תראה, הוא ברר את מילותיו, כמי שמוציא את הקלף האחרון בקרב חייו, 'אנחנו מחמירים בפיקוח נפש', זה הכל. ניסיתי להבין את דבריו העמוקים, אבל לא הצלחתי. שיתפתי אותו בחוסר ההבנה שלי, האם בכל דיון הלכתי שבו יש שיקול בין שתי אפשרויות שבכל אחת מהן יש החמרה במצווה אחת על חשבון קולה במצווה אחרת, האם האדם חופשי לבחור במה הוא מחמיר, למרות שבוודאות הדבר כרוך בהקלה במצווה אחרת? בשלב הזה, הסתיים הדיון. כנראה עברתי את רף הסיבולת של השכן, שאחרי הכול, הוא אחרי משבר קורונה ומתפלל חודשיים במרפסת.
ביני לבין עצמי, ישבתי ודנתי. לא בשאלה האמורה, שבה החלטתי זה מכבר וילדי הולכים ללמוד בשמחה בבית תלמודם. אלא בשאלה אחרת. איך אנשים מתמודדים עם מכלול ההחלטות בחייהם? בפרט במקרים כאלו, שיש מי שדואג להפחיד ולתאר להם בצבעים איומים, שסוף האנושות כבר כאן ובכלל, מומלץ להם למות ראשונים שכן לאלו שימותו בהמשך, לא יוותרו מקומות קבורה…
המסקנא שהגעתי אליה היא אחת. קלה ופשוטה. מי שלא בונה תשתית של חיים משותפים עם בורא העולם. מי שלא נותן לקדוש ברוך הוא דריסת רגל בחיי היומיום שלו, אין לו סיכוי. אין סיכוי שבעולם, שהוא יצליח לעשות את השיקול הנכון כשתבוא בפניו השאלה המשמעותית, כמו זו שנידונה לעיל.
בפרט בזמנינו, כשכל כך קל ופשוט להיסחף אחר ים המלל והמידע המופץ באינספור דרכים ונתיבות עקלקלות, אם לא יהיה חוט שדרה מוצק של דעת אלוקים, אזי באופן אוטומטי, יסחף האדם כסרדין מת במורד הירקון.
